פסק-דין בתיק ע"א 37278-04-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני) מיום 11.3.12 (ת"א 7348-06-09),שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה וחייב את המערער לפנות דירה בבית דגן, שבה התגורר סבו בשכירות מוגנת.

רקע:

המנוח, ישראל גורש ז"ל, נפטר ביום 19.3.06 (להלן: " המנוח"). בשנת 1968 שכר המנוח מחברת עמידר, שפעלה בשמה של המשיבה, דירה בת שני חדרים בבית דגן (להלן: " הדירה"), בשכירות מוגנת ובתשלום דמי מפתח. הדירה הייתה למעשה בית הבנוי על חלקת קרקע. בשנת 1991 מצאה המשיבה כי המנוח בנה תוספת לדירה ופלש גם לחלקת קרקע סמוכה, שעליה בנה מחסן. המשיבה דרשה מן המנוח לפנות את תוספת הבנייה ולהחזיר את השטח שאליו פלש, אך לא נקטה הליכים משפטיים בעניין זה.

המערער, יליד 2.5.1985, הוא נכדו של המנוח.

בתחילת שנת 2008 התברר למשיבה, מדו"ח חקירה שהזמינה, כי המערער מתגורר בדירה. החקירה העלתה כי המערער החל להתגורר בדירה מיד לאחר פטירת סבו המנוח. לפיכך דרשה המשיבה את פינוי הדירה.

בעקבות דרישת הפינוי נוצרו "מאבקי ירושה" בין המערער לבין בן דודו, הראל גורש, כשכל אחד מהם טוען שהזכויות במושכר נתונות לו, כמי שהתגורר עם המנוח. במסגרת מאבקים אלו נערכו תצהירים שונים מטעם ילדי המנוח, אשר נמסרו למשיבה במגמה לאשר את זכויות הטוענים בדירה.

רק לאחר שהתברר לבני משפחתו של המנוח שעלולים כולם להפסיד כתוצאה מטענותיהם הסותרות, הוגשו תצהירים נוספים, לרבות תצהיר של המערער ושל בן דודו הראל גורש, שבהם ויתרו שניהם על זכויותיהם לטובתו של נכד שלישי - אדיר גורש.  באותו תצהיר (מיום 27.8.08) ציינו המצהירים  " מר אדיר גורש טיפל בסבנו המנוח מר ישראל גורש ז"ל במשך שנים וע"כ לדעתנו הוא הנכד היחיד שמגיע לו להיות היורש". גם ילדיו של המנוח חתמו על תצהיר דומה.

סמוך לאחר מכן, ביום 1.9.08, חתם המערער על תצהיר, שבו הצהיר כי התגורר עם סבו המנוח במשך 7 השנים האחרונות, כדי לסעוד אותו ולדאוג לכל צרכיו, ומפני שמצבו הכלכלי של המערער לא אפשר לו לקנות דירת מגורים. על יסוד התצהיר ושני תצהירים נוספים שצירף, ביקש המערער לרשום אותו כדייר מוגן בדירה.

התצהירים הנוספים היו תצהיריהם של השכנים דוד מיכאל וציונה כהן. בתשובה למכתבו של המערער דרשה המשיבה שיצרף ראיות על מגוריו בדירה, לרבות אישור משרד הפנים בדבר כתובתו הרשומה בדירה, אך הוא לא המציא ראיות אלה.

משלא הומצאו הראיות, הוגשה התביעה דנן.

המערער טען כי התגורר עם המנוח ב-7 השנים האחרונות לחייו וכי יש לדחות את הטענה בדבר הפרה שהפר המנוח את חוזה השכירות, בבנייה הנוספת, עקב שיהוי.

המשיבה טענה כי אין המערער זכאי ליהנות מהוראות חוק הגנת הדייר, מפני שאלו אינן חלות בעניינו. ועוד טענה כי עקב תוספות הבנייה שבנה המנוח, תוך הפרת הסכם השכירות, איבד המנוח את זכות השכירות המוגנת.

בית המשפט שמע עדים מטעם שני הצדדים וקיבל ראיות שבכתב.

בפסק דינו דחה בית המשפט את טענת המשיבה לעניין הפרת חוזה השכירות על ידי המנוח, עקב שתיקתה רבת השנים, המלמדת כי ויתרה על טענה זו בחיי המנוח, שעל כן אינה יכולה להעלותה לאחר פטירתו.

בית המשפט דחה את טענת המערער כי התגורר עם המנוח במשך 7 השנים האחרונות לחייו, ועמד על כך שלא הוכיח גם כי התגורר עמו בשישה החודשים האחרונים לחייו, כדרישת סעיף 24(ב) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. בית המשפט ציין כי לגרסת המערער הוא החל להתגורר עם המנוח בדירה כאשר היה בן 14, וכי גרסתו בעניין זה "עברה מספר גלגולים", ולמעשה השתנתה מידי פעם בהתאם לנוחותו. בית המשפט דחה 4 גרסאות שונות של המערער בנקודה זו, בנימוקים אחדים, (סעיפים 37-34 בפסק הדין). בית המשפט דחה את עדויותיהם של עדים מטעם המערער, חברו שלמה יאסו והשכנה ציונה כהן, תוך שפרט את נימוקיו (סעיפים 38 ו-39 בפסק הדין).

בית המשפט הסתמך גם על תיק הנכס שהגישה המשיבה שממנו עלה כי המערער לא נזכר ולו פעם אחת בביקורי המעגל, וכי בביקור שכזה בשנת 2002 אף נכתב במפורש כי המנוח התגורר לבדו בדירה. כן עלה מאותם ביקורים כי לאחר מות המנוח הייתה הדירה סגורה ואף אחד לא התגורר בה. בית המשפט ציין גם את התצהירים של בני משפחתו של המערער, שהוגשו לחברת עמידר, שמהם עלה כי המערער לא התגורר בדירה.

בית המשפט סיכם את מסקנתו בעניין דחיית גרסתו של התובע למגוריו בדירה במילים אלו:

" מכל האמור לעיל עולה שקיימות סתירות ותהיות רבות אודות עדויות הנתבע ובני משפחתו, אשר פוגעים במידה רבה במהימנות עדויות אלו. עקב כך סבור אני שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התגורר עם המנוח לפחות 6 חודשים לפני פטירת המנוח" (סעיף 43 לפסק הדין).

בית המשפט הוסיף ומצא כי גם תנאי נוסף שבסעיף 24 בחוק הגנת הדייר לא התקיים, משום שהמערער לא הוכיח שבזמן פטירת המנוח לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. בית המשפט ציין כי המנוח יכול היה להתגורר בבית אביו כבר רשות